החלטה בתיק ת"א 42449-11-10

            מבוא

1.         בפני בקשת הנתבעת לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות, מכח תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

2.         מדובר בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן:"חוק הפיצויים").

התובע, יליד 5.6.85, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 11.9.03, עת היה כבן 18.

התביעה הוגשה ביום 22.11.10, דהיינו בחלוף למעלה משבע שנים ממועד אירוע התאונה.

טענות הצדדים

3.         הנתבעת טוענת כי דין התביעה, אשר הוגשה בחלוף למעלה משבע שנים ממועד ארוע התאונה,  להידחות על הסף מחמת התיישנות.

4.         התובע מתנגד לבקשה וטוען כי דין טענת ההתיישנות להדחות, מהטעמים הבאים;

מועד התגבשות הנזק - לטענת התובע, משך תקופה בת 8 חודשים, מיום התאונה ועד ליום 15.4.04, "שכב במיטת חוליו ולא יכול היה (אפילו מבחינה פיזית) לפנות לטיפול משפטי בתביעתו הנ"ל, מה גם שבתקופת החלמה זו, היקף רכיב הנזק של התובע לא היה גילוי או ידוע לו, ולפיכך ממילא נמנע ממנו מלתבוע את זכויותיו בתקופה זו". לטענת התובע, בנסיבות אלה, יש להחיל את הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן:"חוק ההתיישנות"), ולקבוע כי תקופה זו אינה נמנית במניין תקופת ההתיישנות.

אי העלאת טענת ההתיישנות "בהזדמנות הראשונה" - לטענת התובע לאחר שהוגשה התביעה, התבקש על ידי הנתבעת להמציא דרישה עניינית לפשרה, כאמור במכתב הנתבעת מיום 9.12.10 (נספח ב' לתגובה), בו נאמר: "הרינו לאשר קבלת כתב התביעה אשר נתקבל בחברתנו ולהודות על הסכמתך למתן ארכה להגשת כתב הגנה עד למיצוי המו"מ לפשרה. כתב הגנה יוגש תוך 30 יום מדרישתך בכתב כי יוגש. לצורך טיפול בתביעה, נבקשך להמציא דרישה עניינית ומפורטת לסילוק התביעה בפשרה (מגובה באסמכתאות). עם קבלת המבוקש ותום הבדיקות, נודיעך עמדתנו העניינית". לאחר שהתובע העביר הצעת פשרה, כמפורט במכתב מיום 9.3.11 (נספח ג' לתגובה), נענה על ידי הנתבעת במכתב מיום 12.4.11 (נספח ד' לתגובה) כי הנתבעת פועלת להגשת כתב הגנה הא ותו לא - ומבלי שנטענה טענת התיישנות. בנסיבות אלה, טוען התובע כי הנתבעת מנועה מלטעון טענת התיישנות אשר לא נטענה על ידה בהזדמנות הראשונה.

הודאה בקיום זכות - לטענת התובע, פנייתה של הנתבעת בכתב ובנוסף גם בפניה טלפונית לקבלת הצעת עניינית לסילוק התביעה בפשרה, מהווה הודאה בקיום זכות ולקבלת פיצויים בגין התאונה, כמובנה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ולפיכך יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד ההכרה בזכות.

            מניעות - התובע טוען כי הנתבעת מנועה מלטעון להתיישנות התביעה בשל ניהול משא ומתן בין הצדדים. התובע מפרט בתגובתו כי ביום 9.11.04, פנה בכתב אל הנתבעת, במטרה לנסות ולהגיע לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט וכי פניה זו לא נענתה על ידי הנתבעת. ב"כ התובע מפרט כי יצר קשר טלפוני עם משרדי הנתבעת ונאמר לו כי הנתבעת בוחנת את פרטי העובדות ותמסור עמדתה. ב"כ התובע מוסיף ומפרט כי בהעדר תגובה, שב ופנה לנתבעת והתבקש להפנות מכתבו למשרדי הנתבעת בפתח תקווה לפיכך המכתב נשלח בשנית, למשרדי הנתבעת אך מאחר ולא התקבלה תגובה, הוגש ביום 22.11.00 כתב התביעה. ב"כ התובע מוסיף וטוען כי עצם העובדה שהנתבעת ניהלה מו"מ וביקשה הצעה קונקרטית לסילוק התביעה בפשרה, מבלי שטענה להתיישנות התביעה מקימה מניעות מלטעון טענת התיישנות וכי בנסיבות אלה, טענת ההתיישנות נטענה בחוסר תום לב.

דיון

5.         סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין הינה בת שבע שנים. עילת התביעה הינה פגיעתו של התובע בתאונת דרכים שארעה ביום 11.9.03. התביעה הוגשה ביום 22.11.10 - דהיינו לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. לאחר שבחנתי טענות הצדדים, סבורה אני כי בנסיבות העניין, אין בידי התובע להצביע על נסיבות המצדיקות הארכת תקופת ההתיישנות, לפיכך דין התביעה להדחות על הסף מחמת התיישנות - ואפרט את דברי.

מועד התגבשות הנזק

6.         סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי (לא פורסם, 21.5.08) (להלן: "פרשת עזבון אמיתי"), נקבע כי מרוץ ההתיישנות, בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה, מתחיל ביום ארוע התאונה באופן שאין רלבנטיות למועד התגבשות הנכות. מקל וחומר, שבתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים, מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום ארוע התאונה ואין רלבנטיות למועד בו התגבש מצבו של התובע או למועד בו הסתיימה תקופת אי הכושר בגין התאונה.

התובע סומך טענתו להארכת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, על הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". התובע טוען כי במשך תקופת החלמה והטיפול הרפואי, לא יכול היה לעמוד על היקף הנזק אשר טרם התגבש. לא ניתן לקבל טענה זו העומדת בניגוד להלכה שנקבעה בפסק הדין בפרשת עזבון אמיתי. מרוץ ההתיישנות בתביעה שעילתה פיצויים בגין תאונה, מתחיל ביום ארוע התאונה ולא במועד התגבשות הנזק. לעניין זה אין לי אלא להפנות לדברי כב' השופטת פורקצ'יה בפרשת עזבון אמיתי: "כלל הגילוי של הנזק, המהווה מרכיב בעילת התובענה, מורה כי מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד הארוע שהוליד את הנזק, ועם גילויו של הנזק, ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו של הנזק... הגישה לבחינת היקפו של הנזק הידוע, שיש בו די לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, בנויה על מבחן הסבירות. מקום שמדובר בנזק של מה בכך, שאדם סביר לא היה מגיש תביעה בגינו, לא ייחשב הנזק הידוע כגורם הפותח את מירוץ ההתיישנות. מקום שהנזק הידוע הוא ממשי, שאדם בר דעת היה תובע על פיו, תיפתח תקופת ההתיישנות במועד בו נודע לתובע על נזק כזה". ברי כי נדרשת תקופת החלמה לאחר תאונה, במיוחד כאשר מדובר בפגיעה מהותית וקשה. יחד עם זאת, כאשר מיום ארוע התאונה, ברור היה כי נגרם נזק גוף שאינו נזק של מה בכך, אין תחולה להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות ומרוץ ההתיישנות מתחיל במועד ארוע התאונה.

            אי העלת טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה

7.         גם הטענה כי טענת ההתיישנות לא הועלתה ב"הזדמנות הראשונה", אינה יכולה לעמוד. ההזדמנות הראשונה להעלות טענת ההתיישנות הינה מקום בו טוען הנתבע לראשונה, טענות לגופה של התביעה, כפי שנפסק בעניין זה בע"א 630/98 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד, פ"ד מה (5) 365, 370, 1991: "יש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות. בעקרון יש לבחון בכל תיק בו מתעוררת סוגיה זו, מה היתה מהות הדיון הראשון שהתקיים אשר במהלכו לא העלה עדיין הנתבע את טענת ההתיישנות". טענת ההתיישנות נטענה במסגרת בקשה לדחיית התביעה על הסף, עוד בטרם הוגש כתב הגנה ובכך יצאה הנתבעת ידי חובת הטיעון בהזדמנות הראשונה. מכתב הנתבעת לב"כ התובע, מיום 9.12.00, נושא את הכותרת " מבלי לפגוע בזכויות", ואין לראות בהתכתבות שנערכה מחוץ לכתלי בית המשפט ותחת הכותרת "מבלי לפגוע בזכויות", בגדר הזדמנות ראשונה לטעון טענת התיישנות.